הפנים מאחורי העיצובים - SARITA.DESIGN מארחים את עומר אודוין

"כאמן המאובחן על הספקטרום האוטיסטי, האמנות היא הדרך העיקרית עבורי להביע את עצמי ואת האופן שבו אני חווה את החיים. בשבילי, קנבס, מכחולים וצבעים הם עולם ומלואו, כי הם מאפשרים לי לשתף את הרגשות וההתרגשויות שלי ומאפשרים לאחרים גישה לעולם הפנימי שלי, אליו אני מתקשה להכניס אחרים בדרכים אחרות".

עומר אודוין יליד 1999 הוא צייר מיוחד ומחונן.

בגיל שנתיים וחצי הובחן על הספקטרום האוטיסטי.

הוא גר בתל אביב ובמרתף ביתו יש לו סטודיו רחב ידיים לעבודה,

שגם מיועד לתצוגה של חלק מהעבודות שלו.

עומר למד במגמת אומנות בתיכון.

מגיל 17 הוא מצייר בעיקר עם המורה שלו 'מיקי גולדשטיין', שהוא גם מנטור וגם חבר.

השניים אף הציגו יחד תערוכה בתל אביב בגלריית 'Lemonframe', המייצגת אותו.

בשביל עומר, הציור והיצירה דורשים ממנו להתעמת בכל פעם מחדש עם אחד הדברים שמאז ומעולם היה לו קשה להתמודד איתם, שהוא לקבל החלטות ולעשות בעצמו בחירות.

מבחינתו קבלת החלטות, בכל תחום, תמיד מלווה בקושי רב וחרדה, אבל בעזרת האמנות שהוא יוצר, הבחירות שהוא עושה הן מה שמאפשר לו להתבטא ולהשמיע את קול.

עומר מספר:

"ההחלטה הראשונה שאני צריך לקחת היא נושא או מושא הציור. זה חייב להיות משהו שאני באמת אוהב, מרגיש מחובר אליו או משהו שהרשים אותי עמוק ונחרט בזיכרוני. בדרך כלל, אני שואב השראה מדמויות אהובות עליי מסרטים ומעבודות של אמנים אחרים, אותן אני מצייר מזיכרוני, ומעניק להן את הפרשנות שלי. ההחלטה הבאה בתהליך העבודה היא בחירת פלטת הצבעים, בחירה מאתגרת אבל משמעותית! שבדרך כלל מבטאת את מצב הרוח בו אני נמצא".

רבים מאתנו בכל העולם מחפשים כמעט חיים שלמים את הייעוד שלנו.

מה הדבר שמרגש אותנו? מעניין וממלא את עולמנו? והכי חשוב עוזר לנו לתקשר ולהביע את עצמנו?

בשביל עומר הייעוד הזה כבר נמצא.

עומר הוא אמן וצייר מוכשר וייחודי!

"אני מאחל לעצמי בעתיד להמשיך ללמוד, להתפתח, ליצור במסגרת מכילה מאפשרת ומפרה עבור אדם כמוני".

מי האמן האהוב עליך ולמה?

האמן האהוב על עלי ביותר הוא 'מודיליאני', ממנו גם שואב השראה רבה לציוריו.

אני מתחבר מאוד לסגנון של מעט קווים והרבה הבעה, אל העיניים והמבט בציורים שלו.

זה מאפשר לי לדמיין ולהבין יותר את האישיות מאחורי הפורטרט.

מבחינת טכניקה, רוב העבודות של עומר מורכבות מנקודות קטנות ופסים דקיקים, המושפעים מסגנון הציור "פוינטיליזם". זהו תהליך ארוך הדורש ממנו הרבה דיוק וסבלנות, אבל גם מה שנותן לו ביטחון, רוגע, ותחושת שליטה.

"ריבוי הקווים והנקודות ובחירת הצבעים מאפשרים לי לתת לאחרים להביט דרך עיניי ולחוות את האופן האחר והמורכב בו אני רואה את העולם – עולם עשיר בצבעים חזקים, תמונות ואין סוף פרטים. בשבילי, האמנות היא הדרך העיקרית בה אני מצליח להרגיש כאחד האדם, לשחרר מעצמי רגשות, להיות גאה בעצמי, ולשתף את העולם בחלקת האלוהים הקטנה שלי".

איך עברת את תקופת הקורונה וכיצד היא השפיעה עליך?

האמת שכאדם על הספקטרום אני חושב שההתכנסות בביתי ובעולמי אינה קשה לי ואני הכי אוהב להיות בבית בין האנשים האהובים עלי..

בעקבות הקורונה זכיתי ביכולת לתקשר עם מיקי המורה שלי גם ממרחק דרך הזום, להתייעץ בו ולקבל את תמיכתו בזמן אמת.

עדין הנוכחות של מיקי עבורי חשובה בעיקר בתחום של הבחירה ובתחום הרגשי של "הביחד" המיוחד שלנו!

על אף גילו הצעיר, עומר הספיק להציג את ציוריו במספר תערוכות ואף זכה בהכרה בינלאומית!

הציורים מוצגים באופן קבוע בגלריית 'Lemonframe' שבנמל תל אביב,

וציוריו נמכרים בהצלחה רבה בישראל ובעולם.

חשוב לציין כי הגישה הרווחת כיום בעולם האומנות היא שאמנים אלו חיוניים לנוף אומנות יציב ויש לתת להם הזדמנות לעסוק באמנות כיעוד וקריירה.

אלו בדרך כלל אמנים בעלי יכולות יוצאות דופן, המספרים סיפורים כנים, לא "מסוננים" וחזקים באמצעות יצירות האומנות שלהם. אמנים אלו מביאים רגש, אותנטיות וכנות באופן מוחלט ללא ביקורת או שיפוטיות ומביאים עמם זוויות הסתכלות ואופני ביטוי חדשים.

לשם כך, יש ליצור מרכז שיאפשר הזדמנות הן ללמוד והן לעסוק באומנות כמקצוע. ליצור מרחב שיספק לאמנים המיוחדים מערך הזדמנויות להתפתח ולצבור ניסיון כאנשי מקצוע בעלי ערך, בסביבה תומכת ומעצימה המותאמת להם!

בחודשים האחרונים עומר התחיל גם לפסל.

מגע החומר והעבודה בתלת מימד פתחו עבורו אופק חדש.

לימוד טכניקות אלו, מאפשרות לו בסופו של דבר להביע את עולמו הפנימי וליצור פסלים עם אמירה ייחודית ואישית רק שלו.

לסיום הכתבה, ביקשתי מאמו של עומר, אורנה, המלווה ותומכת בתהליך היצירה של עומר ובחייו בכלל, לספר לנו סיפור מיוחד עליו ועל האומנות שלו וזה מה שהיא כתבה לי:

נזכרתי בסיפור שמשקף את המיוחדות וראיית האומנות של עומר. מאד מצחיק אותי לשחזר שעד גיל 8 ואפילו מאוחר יותר, עומר בכלל לא רצה להחזיק עיפרון, הוא לא צייר או כתב דבר. אנחנו כל פעם נזכרים בתדהמה, כיצד הילד בכה וצרח בקולי קולות בקליניקה של המרפאה בעיסוק כאשר ניסו שיצייר או יכתוב משהו.

בגיל 8 טסנו עם עומר לפריז. התלבטנו האם לקחת את עומר ל 'מוזיאון הלובר' האם בכלל מתאים לקחת אותו לשם?, האם זה יעניין אותו ואיך יתנהג? לתדהמתנו (ואנו לא יכולים לשכוח את זה עד היום), ללא כל הכנה מוקדמת עומר רץ בהתרגשות רבה ברחבי המוזיאון והיצירה שצדה את עינו הייתה לא אחרת מאשר 'המונה ליזה' המפורסמת.

עומר התאהב בה ממבט ראשון ודרש מאתנו שנקנה לו צילום שלה. במשך חודשים לאחר הביקור, הוא הלך עם הצילום לכל מקום ואפילו ישן איתו! בדיעבד, היום אני יכולה לומר אולי כי זה היה סימן ראשון לראייתו השונה ואהבתו הגדולה לאומנות.

ולפי דעתי האישית, כנראה שהאהבה לאומנות תמיד הייתה בתוכו

הוא רק היה צריך תמריץ ראשוני להוציא אותה

וכמובן את האהבה והתמיכה שהוא מקבל והסובבים אותו :)